Acerca de
קברים.
כל חיי נמנעתי ממגע ישיר עם יחידות האבן האלו.
אפילו מרחוק הסטתי מבט.
היה גדול עלי העסק הזה..
מוות תמיד זעזע את נשמתי. סוף. כ"כ סוף..
ולמרות שידעתי שהנשמה טוב לה,
ושיש חיים אחרי המוות,
תמיד שיתקה אותי המחשבה
על אלו שנשארו להתמודד עם עצב שאין לו סוף.
המראה של גוף עטוף, מוטל ללא חיים,
תמיד היה מחריד בעיניי.
וכשהגוף העטוף הזה שייך לאמא שלך
והוא נטמן באדמה, מכוסה ברגבי עפר ואבן
זה פשוט מחזה בלתי נסבל, בלתי נסבל.
אוי אמא, אמא שלי... אמא אהובה,
איך אבחר לזכור אותך?
המראה הזה חרוט בי כ"כ חזק...
איזה חותם יטבע בי יותר?
עטופה בבד או עוטפת בחיבוק?
פקוחה או עצומה?
חווית המוות כ"כ חזקה
שהיא תופסת לי כרגע את חדרי הלב והדעת..
כנראה צריך לחלוף עוד זמן כדי שזעזוע הסוף ישקע קצת
כדי שעוד ועוד פיסות של חיים ממך יצופו בי מחדש.
כי ברגע אחד מר נחסמה הגישה אלייך,
ואין שום דרך בעולם להשיגך.
לא דיבור, לא מבט, לא מגע...
ועוד לא למדתי את הדרך לתקשר איתך בדרך אחרת.
נשארתי רק עם הזכרונות,
זכרונות ש"תלויים על חוט הכמיהה", אלייך, לתמיד.
וכל מה שרציתי להספיק, תקוע לי כמו גוש חמוץ בגרון ובלב...
להספיק לומר לך,
להספיק להיות איתך,
להספיק לחוות איתך,
להספיק לספר לך שממך ספגתי מה זה בית,
חום, לחישה לתינוקות,
ועוד כ"כ הרבה דברים..
להספיק להפרד..
הימים עוברים, ואנחנו מתרגלים מציאות חדשה ואחרת, בלעדייך, עם לב שבור ועם געגועים עזים..
החיים עכשיו תלושים, כמו להלך בהם בלי קרקע,
ואני מחפשת את עצמי מחדש, בינתיים לא מוצאת.
לזכר אימי מורתי, חנה בת הדסה,
שהסתלקה מהעולם לפני עשרה שבועות
בכמה רגעים של עצימת עיניים מפתיעה
בלי שום הכנה..
תודה מעומק הלב לכל חלקי המשפחה, לקהילה העוטפת, לחברות מכל גיל, זמן וסוג
שלא עוזבות אותי לאורך כל מסע האובדן הזה, בחיבוק ארוך ומתמשך, מקרוב ומרחוק.
ש"ממששות לי את הדופק" ומצמידות לי "בקבוק חם" ללב בכל דרך אפשרית.
בתמונות- עטופה ועוטפת.
מחכה שרושם החיים איתך יעלה ויגבר מול רושם המוות, ועד שכך אשים זאת מול עיניי💔
שני וולף